בקרת עמיתים – כמו הדמוקרטיה, היא אולי השיטה הגרועה ביותר, אך אין טובה ממנה
כשחזרתי לארץ אחרי סיום לימודי הדוקטורט בארצות הברית, גיליתי שבקרב מדענים ישראליים, מונח מקובל לתיאור אדם שנותן לכתב עת חוו"ד מקצועית על מאמר הוא "שופט". זאת, להבדיל מהמונח האמריקאי "מבקר" (reviewer) שהוא הרבה יותר ניטראלי. אכן, כאשר אנו שולחים מאמר לכתב עת, יש תחושה של שיפוט, אדם כלשהו יקרא את המאמר שלי ויחרוץ את גורלו של המאמר (ואת זה שלי): יפורסם :), או לא יפורסם :(.
מדוע בכלל לשפוט? מדוע לא לפרסם כל מאמר שמוגש? ישנם היום כתבי עת אינטרנטיים שאינם מפעילים בקרת עמיתים (או כל בקרה אחרת), ומפרסמים בתשלום כל מאמר שמוגש להם. זה כמובן כל כך בעייתי שתקצר היריעה מלפרט. אסתפק באנקדוטה המצחיקה-עצובה הזו.
אני מקווה שתסכימו איתי, שכדאי שמישהו יבדוק מאמר לפני שהוא מתפרסם בכתב עת מדעי. אם כך, מי? ישנה אפשרות שהעורך יקבל את ההחלטה בעצמו. אך העורך הוא אדם אחד, שיש לו קיבולת מוגבלת וכמו לכל אחד, יש לו ידע מקצועי מוגדר ומוגבל. העורך זקוק לעזרה של אנשים נוספים, רצוי בעלי מומחיות מעבר לגבולות הידע הפרטי שלו ובדיוק על הצורך הזה עונה בקרת העמיתים.
בצורתה האידאלית, בקרת עמיתים אמורה להיות מערכת שבה קבוצה של מדענים, בעלי רמת ידע גבוהה בתחום המחקר הנדון, יושבת וקוראת בתשומת לב את המאמר, מנסה לשחזר חלק מהניסויים ומפעילה שיקול דעת נטול פניות בעת קבלת ההחלטה לפרסם אך ורק את המאמרים הראויים ביותר.
המציאות היא, כמובן, מורכבת הרבה יותר. לכתבי עת קשה לתחזק מערכות יחסים עם מומחים רבים בתחומים מגוונים, ולכן הם חייבים להתפשר על מספר המבקרים של כל מאמר (שבדרך כלל עומד על שניים בלבד), וגם על הרמה שלהם. כתבי עת, בלית ברירה, שולחים מאמרים למבקרים שמומחיותם קשורה באופן קלוש לנושאים שבהם דנים המאמרים, ולעיתים גם לכאלה שיש להם ידע התחלתי מאוד, כולל סטודנטים בתחילת דרכם המקצועית.
כמו כולכם, גם מבקרי המאמרים עמוסים מאוד, יש להם טונות של משימות וביקורת על מאמרים של אנשים אחרים כמעט תמיד תופסת מקום נמוך בסדר העדיפויות. שמעתי על רופאים שקבעו לעצמם תור של 15 דקות בין מטופלים כדי לבקר מאמר וזה עוד נפלא לעומת מבקרים שקוראים מאמרים באופן מקוטע, דקה פה ודקה שם ובתוך הבליל של הסחות הדעת מתיימרים לגבש חוות דעת שקולה ויסודית.
גם כאשר המדובר בתוצאות שפורסמו, שיחזור ניסויים נתפש כבזבוז של משאבים וקשה מאוד לקבל מימון למחקרים כאלה או לפרסם את התוצאות שלהם לאחר שבוצעו. לכן, לאף אחד אין ציפייה אמיתית שמישהו ינסה לשחזר ניסוי כחלק מהביקורת על מאמר. מצב זה יכול לפעמים להוביל למקרים של פרסום ממצאים מזוייפים, כמו למשל, פרשת המאמר על יצירת תאי גזע באמצעות תנאי דחק שפורסם בכתב העת NATURE וכנראה הכיל תוצאות מזוייפות או תוצאות שנבעו מזיהום התרביות על ידי תאים עובריים.
כמו שציינתי בפוסט הראשון שלי בבלוג הזה, אני באמת מאמינה שבבסיס, מתחת לכל הציניות, כל אדם שבוחר לעסוק במדע כחלק מרכזי מחייו המקצועיים, הוא אידאליסט. ועדיין, כמה קדוש צריך להיות כדי לאשר לפרסום מאמר של עמית שאינך מחבב או של מתחרה שעצם אישורך יאפשר לו להשיג אותך במירוץ לסקופ? במדע, כמו בכל שטח מקצועי אחר, יש פוליטיקה. למעשה, בצומת שבין הדחיקה של מדענים לנישות התמחות הולכות וקטנות ובין אקלים כלכלי שבו מדענים רבים מתחרים על מעט מימון, כמעט בלתי אפשרי להניח שביקורת מאמרים היא לחלוטין נטולת פניות. שלא לדבר על תכונות האישיות ה"קסומות" שמתגלות כאשר המבקרים מסתתרים מאחורי מסך של אנונימיות.
אז מה עושים?
לצערי, לא אוכל לעזור לכם להתמודד עם עמיתים שאינם מחבבים אתכם או מתחרים בכם. אבל, בפוסטים הבאים אתן לכם טיפים כיצד לכתוב מאמרים תוך מודעות לקהל היעד, ולהעברת המסרים העיקריים של המחקר לקוראים שאינם מומחים, המקדישים לקריאה זמן קצר ותשומת לב מעטה.
